אנו חיים כיום בחברה פתוחה יותר ומקבלת יותר. מה שנחשב בעבר לטאבו, היום יותר ויותר מתקרב לזרם החשיבה המרכזי. נכון הדבר בכל הקשור לסוגית הגאים והגאות. בעבר האוכלוסיות האלו של הומואים ולסביות היו מנודים. הם נאלצו להסתיר את נטייתם המינית או לחילופין לשלם מחיר מאד יקר על גילוי שלה בציבור - מחיר שמשמעותו לחיות כמנודה.
המהפכה המינית בשנות ה-60 של המאה הקודמת שיחררה המון איסורים לגבי היחס למין. בשנות ה-80, דור שלם לאחר מכן, התרחשה עוד מהפכה - מהפכת הגאים. הומואים ולסביות יצאו מהארון בהמוניהם ולחברה לא נותרה ברירה אלא להתחיל ולקבלם כבני אדם עם זכויות. העדפה מינית החלה משחקת תפקיד חשוב פחות ומה שסייע מכך הייתה גם יציאה מהארון של מספר דמויות מפתח בעולם המדיה והסרטים (למשל רוק הדסון).
עם זאת חייהם של הומואים ולסביות נשארו לא פשוטים - מצד אחד החברה החלה פותחת שעריה אליהם והתהליך עדיין בעיצומו. היום כבר ניתן לראות הומואים מוצהרים משרתים שירות צבאי מלא בצבאוטת מערביים (הצבא האמריקאי למשל) וגם משרות ממשלתיות פתוחות עבור כל אדם ללא קשר לנטיותיו המיניות. מצד שני הקושי העיקרי נשאר בחיק המשפחה. עבור מרבית ההומואים והלסביות יציאה מהארון בחיק המשפחה נחשבת לאתגר האמיתי. להורים קשה יותר לקבל את עובדת היותם של בנם או ביתם גאה או גאה. הורים רואים בכך כשלון אישי שלהם והם חוששים שהבן או הבת בעל הנטיות ההומו/לסביות יתקשו להסתדר בחברה. הורים בדרך כלל שייכים לדור הקודם. הם אינם חלק מהמהפכה בדבר קבלת ההומואים והלסביות
התוצאה היא שלא מעט הומואים ולסביות חווים משברים פסיכולוגיים קשים ברגע בו הם מספרים למשפחתם על נטייתם המינית. זהו קושי עצום כי הרי דווקא המשפחה אמורה להיות הסביבה הכי תומכת והכי מקבלת
קריאה נוספת מומלצת
יציאה מהארון טומנת בחובה יתרונות בריאותיים
